תרבות החרם

יש לי מבחן פשוט כדי לדעת מה האג'נדה שעומדת מאחורי מדיניות מוצהרת. זהו מבחן הצלשים. הצלש מבחין בין פעולה מוצלחת לפעולה כושלת. הוא מבחין בין כישלון שהוסווה להצלחה ביצועית מתוכננת. על הצלחה מבצעית מסחררת מעניקים לרוב צלש יחידתי. ברור לכולם שהמאמץ משותף. הוא היה כרוך בתכנון מוקדם ומדוקדק ועם מעט מזל והרבה השקעה הוא הצליח. לעומת זאת, כאשר מוענקים צלשים אישיים למכביר, זה די ברור שמדובר בפעולה כושלת שהסתבכה ורק התעוזה של יחידים הביאה לסיום מוצלח או אחר. הפעולה ההירואית של אדם בודד התבקשה בגלל הכישלון ולא בזכותו. מעלותיו התרומיות של החייל המצטיין אינם העניין. מחר או מחרתיים הוא כבר לא יהיה בתפקיד, אבל מתכנני המבצע הכושל רק יתקדמו הלאה. הדרךבה הם בוחרים להסוות את הכישלון מעידה בעיקר עליהם.

לא הייתי נדרש למבחן הצלשים לולא הבחירה באופק ראשון להדליק משואה ביום העצמאות. הסיפור של אופק עשוי לעורר השראה. נערה שסבלה מחרם ובריונות הפכה לבוגרת שנושאת את נס המלחמה בחרמות ובבריונות. רק שלסיפור של אופק יש גם ממד ציבורי. למי ועל מה אנחנו נותנים צלשים. האם היוקרה הניתנת לאופק אכן תורמת להתמודדות החברתית עם תופעת החרם או רק מעצימה אותה? אני סבור שבהענקת הכבוד להדליק משואה ביום העצמאות החברה במדינת ישראל בחרה בהמשך של תרבות החרם. קובעי המדיניות הצטרפו למריעים ביציע. מעתה אין צורך באף פעולה מוסדית כמו ברומא העתיקה נריע למי ששרד בקרב הגלדיאטורים, למרות שיצא ממנו חבול. נהפוך אותו לגיבור לשעה כדי שנוכל להתרגש ולהזהות עם סיפורו המפעים. ובכך יצאנו ידי חובתנו בהתמודדות עם תועת החרם. הנה עשינו משהו - אחרי הכל הענקנו צל"ש.

חרם הוא סנקציה חברתית תקיפה. הוא עושה שימוש בכח הקבוצה ומדגיש את חולשת הפרט. זאת פרקטיקה בה משתמשת החברה כדי ל'שכנע' את מי שפוגע בה, בצורך שלו להיות חלק מהחברה. היא מדגימה לו את הזדקקותו לחברה. אדם הוא יצור חברתי והפנייה של הסנקציה הזאת כלפיו היא צעד תקיף ולעיתים אף תוקפני.

התכלית של היא כפיית הנורמה החברתית על הפרט. דרישה לקונפורמיות. לכן, לחרם יש צורות שונות. הוא יכול לבוא לידי ביטוי בצורתו הקדומה ביותר - ניתוק כל קשר עם האדם המוחרם והמנעות מסיוע לו כשהוא נמצא בצרה. בכך הפרט יהפוך מודע יותר לצורך שלו בחברה ויבין כי לסיוע של החברה יש מחיר. המחיר הוא קונפורמיות. חרם יכול לבוא בצורות מודרניות יותר כמו חרם צרכני. חרם צרכני מעביר מסר דומה. הוא דורש ממציע שירות, מיצרן או מסוחר לשים לב לכך שהוא זקוק לחברה. ההזדקקות לחברה תובעת ממנו קונפורמיות לנורמות של החברה.

לא ניתן להבין את הכוח שיש לחרם מבלי להבין את מנגנון ההשתייכות. למנגנון הזה קוראים ערכים ונורמות. נורמות חברתיות אינן גחמה פרטית אלא ביטוי של התרבות והערכים המרכזיים בתרבות המהווים חלק מהזהות הקולקטיבית. בשם אותה זהות ערכית קולקטיבית יכולה החברה לדרוש ציות לנורמות שלה. ערכי החברה הם הדבק שהופך את הפרטים לחברה. בזכותם הפרט מרגיש בבית. הערכים הללו והגשמתם הם חלק ממשמעות חייו של הפרט בחברה. הם אלו שמכוונים אותו בכל צעד שיעשה בחייו הפרטיים והציבוריים. לאורם הוא יחנך את ילדיו. הוא חייב לחנך כך את ילדיו כדי שיוכלו להשתייך לחברה ולהרגיש בה בני בית. ההשתייכות היא האפשרות היחידה שלהם לשרוד. הם לא יוכלו לשרוד מחוץ לחברה, לכן הם צריכים לקבל על עצמם את הנורמות שלה.

כאשר הפרט אינו מציית לנורמות הוא פוגע בחברה. במעשיו הוא מעדיף את מילוי צרכיו האישיים על פני האינטרס החברתי. החברה כציבור אינה יכולה לשאת פגיעה בנורמות שלה. אם תאפשר זאת, הנורמות יחדלו מלהיות נורמות. לא יהיה בסיס משותף לחברה. כך שהציות לנורמות כרוך בוויתור על האישי כדי למען החברתי כדי שהחברה כולה תשרוד. כך יגבר הסיכוי שהפרטים המשתייכים לחברה ישרדו.

המציאות אינה עד כדי כך דרקונית כפי שהיא מצטיירת מהתיאור הזה. הערכים המשותפים אינם בודדים. הם רבים והם יכולים לבוא בסתירה זה לזה. הנורמות ההתנהגותיות משקפות את הפשרה בין ערכים סותרים. כך שהוויתור שהפרט עושה אינו גדול עד כדי כך שיאבד את זהותו האישית ומילוי צרכיו האישיים. הגמישות הנורמטיבית מאפשרת מילוי הצרכים של הפרט ושל החברה גם יחד. כך שהחברה נמצאת מעל הפרט. אך אין פרט בחסרה הנמצא מעל פרטים אחרים. כולם מחוייבים בשמירת הנורמות. אנחנו מכירים את המבנה הזה בניסוח המשפטי שלו - כולם שווים בפני החוק.

חרמות של ילדים הם שונים. ילדים מודעים אינטואיטיבית לכח של הקבוצה. הם מבינים שקשר חברתי הוא הכרח קיומי. אך מטרת החרם איננה לכפות נורמה חברתית על פרט סורר. מטרת החרם היא הפגנת כח של מנהיג הקבוצה על ידי השפלת הילד המוחרם. הפגיעה בילד המוחרם משרתת צורך סדיסטי של המחרימים.

די אם נתבונן בנסיבות שבהן ילדים מחרימים כדי לראות את ההבדל. יש ילדים שהתנהגותם פוגענית. הם מרבים לרמות או משתמשים באלימות כדי לכפות את דעתם ולפעמים פשוט משחקים משחק לא הוגן. היחס של קבוצת השווים המיידי הוא צמצום האינטראקציה איתם על ידי המנעות ממגע. הם לא יזמינו אותם למשחק אחר הצהריים. כאשר הם יצטרפו למשחק הם ישתדלו לסרב וימנעו מלשתף אותם, אלא אם אין ברירה אחרת. זה איננו חרם זהו רמז ברור לילד האלים שהתנהגותו אינה רצויה. לעומת זאת, חרם מתרחש בניהול אקטיבי של הילדים הדומיננטיים בכיתה. הנימוק לחרם מתייחס לתכונה חיצונית ולא להתנהגות. זה לרוב יהיה נימוק קלוש כמו: הוא מוזר, יש לו בגדים מצחיקים, הוא מסריח, הוא מחטט באף, הוא לא יודע לקלוע לסל. המסר של החרם החברתי אינו ממוען לילד המוחרם. הוא ממוען לקבוצת הילדים. שימו לב מה קורה למי שלא מציית למלכי הכיתה. יתר הילדים מבינים היטב את המסר. הקונפורמיות איננה לקבוצה אלא למנהיגיה.

זאת הסיבה שהפגיעה של החרם בילד המוחרם כואבת כל כך. הדחיה שלו אינה מנומקת. היא משרתת צרכים של מישהו אחר. מישהו שנהנה להשפיל אותו רק כדי לצבור כוח. החרם אכן מצלק. הפרט תמיד יחוש חלש ופגיע מול הקבוצה. היתרון שלה עליו ברור. ביסוס תחושה של חולשה ופגיעות בגיל צעיר ולפרק זמן ממושך עשוי להפוך לטראומטי. הוא חותר תחת המרכיבים הבסיסיים של אישיות האדם. אדם זקוק לקשר, ליכולת לתת אמון, לחוש בטוח ומוגן ולחוש כי הוא בעל ערך ויכולת. כל המרכיבים הללו נפגעים בזמן החרם. החרם, כאמור, גורם לפרט להרגיש חלש ופגיע ומכאן חסר יכולת. הוא מקבל את המסר שאין לו, לחייו ולקיומו ערך בעיני החברה. הוא לא יכול לסמוך על החברה שתגן עליו בעת צרה ותתגייס למענו ואין לו נפש חיה חלוק איתה את כאביו.

את הנזק הזה מחוללים ילדים בריונים כדי לשרת את הצרכים הפרטיים שלהם. לעיתים כדי להתגבר על רגשי נחיתות. בפעמים אחרות כדי לשרת צורך סדיסטי. את המתמיכה המוסרית לכך הם מקבלים מבית הספר. כן. בית הספר מעניק לילדים הללו תמיכה מוסרית במעשה, לא בהצהרה. בית הספר יכריז בקול רם שהוא נלחם בחרמות אבל בפועל מעשיו יעידו אחרת. יש מי שיראה בזה כתב אישום נגד בתי הספר. והוא אכן צודק. התמיכה המוסרית שבתי ספר מעניקים לחרם היא באזלת היד שלהם. בהסתפקות בהצהרות לוחמניות שאינן מגובות במעשים.

חרם לא ימשך בכיתה או בית ספר שבו ילדים המכריזים על חרם ממשיך ללמוד בכיתה כאילו לא פגעו בעמיתם לספסל הלימודים. כל יום שילד שמנהיג חרם מורשה להיכנס לכיתתו וללמוד הוא הסכמה שבשתיקה למעשה החרם. כדי לנקוט בפעולות כלפי ההילדים המחרימים בית הספר צריך לגייס את הנהגת ההורים. הוא צריך לזמן את הורי הילד המחרים ולנמק להם את הסנקציה שהטיל על ילדם. הוא יצטרך לעמוד בלחצים שיופעלו עליו. בכדי לעמוד בלחצים אלו דרוש חוסן מוסרי. בית ספר שלא יעמוד בכך מעביר לתלמידיו את המסר שהם אינם מוגנים. שהוא נכנע בעצמו לחרם כוחני.

גבוה מעל גבוה שומר. לא רק החוסן המוסרי של בית הספר נבחן כאן אלא גם החוסן של מערכת החינוך העירונית והפיקוח הארצי על החינוך. גם הם ידרשו לתמוך בצעדים שנוקט בית הספר. האם הם יעשו זאת? אני בספק.

לשם כך נדרש מצפן ערכי תרבותי.

נכון לכתיבת שורות אלה המצפן הערכי התרבותי מקדש את ערכי ה- cancellation culture. תרבות הביטול היא תרבות שבה הערכים הם יחסיים, רלטיביים. אין רע מוחלט או טוב מוחלט, רק רע יחסי או טוב יחסי. האמת נעדרת. את מקומה החליף הנרטיב. הנרטיב ה'נכון' הוא הנרטיב הצודק. זה נרטיב כוחני שכופה ציות עיוור לנורמות שמכתיבים בודדים. הוא אינו כפוף לדיון ציבורי. אינו פתוח לדיון ציבורי שבו יש מקום לריבוי דעות. שבו יש מקום לפשרה בין ערכים. זאת תרבות של הכרעה לא תרבות של הכללה. הקריטריון המרכזי לחברות בחרה שזו תרבותה הוא קבלה ללא עוררין של דיעה שלטת. של נרטיב אחד צודק. הנרטיב תחליף לא רק לאמת, אלא גם לעובדות. ולכן, אין שום קושי לבטל את מי שלא מסכים איתך ולנדות אותו.

תרבות הביטול מאפשרת אם כן את החרמות שאנחנו רואים בבתי הספר. היא מעניקה להם תוקף מוסרי, שכל מנהלת בית ספר מזהה מייד עם כניסתה לתפקיד. כל זמן שהיא משרתת את הנרטיב היא תזכה לנהל את בית הספר. הכוחניות של השלטת הנרטיב מחלחלת לכיתה ותלמידים לומדים לזהות אותה. התלמידים לומדים את רזי הביטול בכל מקום אליו הם הולכים. הם ששמים לב אילו דעות זוכות לאהדה ואילו לא. הם מבינים ששימוש בשמות תואר מעליבים יותר או פחות נכונים או לא, פוגעניים או מקטינים הם התוכן שמקבל את מרב תשומת הלב. מאידך, היחס לעובדות מבטל ומגמד. תרבות הביטול הופכת להיות התרבות שעליה הם גדלים ואותה הם בוחרים לתרגל. לכן הם מחרימים את הילד הפגיע ביותר בכיתה.

מערכות חינוך המתפתחות בתרבות הביטול, הן מערכות מבוססות חרם. הן נותנות לחרם תוקף מוסרי וערכי. אין לצפות מהן שיצליחו להתמודד עם חרם. להפך. ישנה הסתברות גבוהה ביותר שהם ינסו לטשטש ולבלבל. ובעיקר ינסו לבטל את דברי הילד המוחרם ולגמד את אסונו (תשאלו את אופק ראשון).

המקום הבולט ביותר שבו המסר מועבר בצורה חדה הוא בהענקת הכבוד של הדלקת המשואה למי ששרד את החרם. הסיפור של אופק ראשון לא מתמצה בתעצומות הנפש שגייסה. סיפור הרקע, הוא שש שנות כישלון חינוכי. כאשר מערכת בוחרת להפנות את הגב לילד המוחרם, היא לא מסובבת אליו את הפנים בחזרה עם הענקת הצלש. היא אומרת לו - כל הכבוד ששרדת את התופת שאנחנו יצרנו. עכשיו אתה ראוי לבוא לחברה כי אתה מספיק חזק. אם לא היית חזק מספיק כדי לשרוד, לא היית נחשב. ראו זאת כולם, החרם הוא לא לחלשים. אותם מותר לרמוס. הם לא נחשבים אם הם לא שורדים. יש רק נרטיב אחד; נרטיב השורד. הצלש של אופק ראשון הוא הכישלון הביצועי של מערכת החינוך. הוא אות המגן של תרבות הביטול.