על שיעורי בית ושותפות בית ספר-הורים

כשנתקלתי בשיעורי הבית כהורה, נזכרתי בשעורי הבית שנדרשתי להכין כילד. ואלה היו רבים. שעות רבות מזמן אחר הצהריים היה מוקדש להכנת שיעורי הבית. פעמים שאף נזקקתי לעזרה בהבנת המשימות. במעבר לחטיבה הביניים המשימות היו רבות מדי. נאלצתי ללמוד ל'קצר את הדרך'. קיצור דרך אפשרי היה לדווח על הכנת שיעורי הבית מבלי להכין אותם. זה היה כרוך במשימה נוספת - לא להתפס. בתקופתי עדיין היה נהוג שהמורה מבקש שנקרא בקול תשובה לשאלה משאלות שיעורי הבית בקול בכיתה. ההקראה החליפה את הצורך שלו לעבור על מחברות ולראות מי הכין שיעורי בית ומי לא. על מנת שלא להיתפס הייתי ''מקריא'' תשובות שמעולם לא כתבתי. הכנת שיעורי בית ובדיקתם על ידי המורה היה טקס קבוע שחזר על עצמו בכל השיעורים ובכל המקצועות.

ככל שחולפות להן השנים אני מוצא שהורים צעירים מספרים שלא זכור להם שנדרשו להכין שיעורי בית בבית הספר היסודי ולעיתים אף לא בתיכון. כעת הם מגיעים לטיפול בהורות ובפיהם שאלה: מה נעשה עם הילד שמסרב להכין שיעורי בית?

מי שלא נדרש להכין שיעורי בית יתקשה לעזור לילד שלו להתמודד עם הדרישה הזאת. אנחנו מסוגלים לסייע לילדינו בזכות ניסיון החיים שצברנו המכיל את הלקחים ואסטרטגיות ההתמודדות הנרכשות. ניסיון החיים הזה מגולם בחוויות לא מומשגות. רק כאשר אני מההורים לתאר את החוויות שלהם ממילוי משימות שאינם אוהבים לבצע הם מסוגלים לנסח לעצמם את אופנויות ההתמודדות שלהם. ההיזכרות בחוויות הללו וניסוח מודע של ניסיון החיים יאפשר להם, תחילה, להבין את החוויה של ילדם ובהמשך לתת לו להנות מניסיון החיים שצברו. במידה שבה החוויה האישית שלהם קרובה לחוויה של הילד מבחינת הגיל, כושר ההכלה, הנסיבות, כך הניסיון שלהם יהיה רלוונטי יותר. הם יוכלו להזדהות איתו ולהתאים את תגובתם אליו. ילדם יחוש באופן אינטואיטיבי שהם מבינים אותו. התחושה הזאת חשובה לו כדי שיסכים לעשות שימוש בניסיון החיים שיחלקו עימו.

ההזדהות חשובה הן לילד והן להורה. היא מייצרת את הקרבה הנפשית הנדרשת כדי שתתרחש למידה. הקרבה הזאת היא אחד ממנגנוני ההעברה הבינדורית של התנהגויות רבות נוספות. ילד לא מחקה את התנהגות הוריו אילולא היה לה ערך עבורו. הערך שבהזדהות הוא גבוה מאד. ההזדהות מקרבת את הילד בחווייתו הפנימית ביותר להורה אותו הוא מחקה. היא אף מעניקה לו ביטחון ותוקף שהוא מתנהג 'נכון'. זו גם הסיבה שכמטפלים אנו נעשה שימוש בחוויות של ההורים כדי לסייע להם להבין את הילד ולעזור לו להתמודד.

מה יקרה כשלהורה ולילד אין את אותן חוויות? מה נעשה כאשר הדמיון בחוויות חלקי יותר. ההורה נדרש להכין שיעורי בית רק בתיכון ולא בבי"ס היסודי או להפך? כיצד הוא יזדהה עם ילד? כיצד יוכל לסייע לו? לשם כך נדרשת אסטרטגייה רחבה יותר.

נשאל את עצמנו מדוע יש ללכת לבית הספר מלכתחילה. התשובות השגורות הן: כדי לרכוש השכלה, להוציא תעודת בגרות. לעיתים יהיו הורים שישיבו שהם הלכו לבית הספר כדי לרכוש חברים. אחרים יענו שהלכו לבית הספר כי הכריחו אותם ורבים יציינו שבית הספר היה לא רק מקום שבו למדו אלא מקום שבו התרחשו אירועים פוגעניים רבים באותה תקופה (לכך ראוי להקדיש מאמר נפרד). התשובה שאני מקפיד לענות להורים היא שיש שלוש סיבות ללכת לבית ספר ותו לא. 1) לרכוש חברים, 2) ללמוד לעשות דברים שלא אוהבים, 3) ללמוד להסתדר עם אנשים שלא אוהבים. אלה הם הדברים החשובים ביותר שבית הספר מלמד. אין לנו צורך בבית הספר כדי לרכוש השכלה. זה היה נכון לפני חמישים שנה, אולי. היום בוודאי שבית הספר לא מספק את זה. ברוב המקרים השהות בבית הספר מייצרת מצב הפוך. זמן רב מדי מושקע בהקניית ידע מועט מדי. מבחינה כלכלית יהיה נכון לשאול האם ההשקעת הזמן משתלמת כלכלית במונחים של השכלה. התשובה תהיה ככל הנראה שלילית. אבל אם נבחן כלכלית את שלושת הסיבות שמניתי לעייל, נגחה שזו השקעה משתלמת ביותר. בית הספר מספק אינספור הזדמנויות לרכוש חברים, לעשות דברים שלא אוהבים ולהסתדר עם אנשים שלא אוהבים.

אחד הדברים הכי פחות אהובים הוא שיעורי בית. זה היה כך מאז ומעולם. כשהייתי בתיכון, היה לנו מורה למתמטיקה שנהג לתת שיעורי בית רבים מאד. בעיניו התרגול בבית היה חשוב. התחילת כל שיעור הוא שאל מה לא הצלחנו לפתור בבית וסייע בפתרון. מאידך, הוא הרשה לתלמיד שלא הכין שיעורי בית להשתתף בשיעור. מבחינתו התלמיד לא מילא את חלקו בלמידה. אי אפשר לללמד מישהו שאינו מעוניין ללמוד. כיום, המצב שונה. שיעורי הבית אינם נבדקים על ידי המורים. שנים ארוכות מתנהל קמפיין לא מבוסס המתנגד לשיעורי בית. הטענה היא שזה מעמיס על ההורים והילדים ממילא לא לומדים מכך דבר. אז לא נותנים שיעורי בית לילדים.

הטעות כאן היא איומה ונוראה. מדובר בהחמצה כפולה ומכופלת. ראשית, תלמידים אינם לומדים להכיר את הערך של תרגול. שיעורי בית הם הזדמנות לתרגל את מה שנלמד בכיתה ולבחון בחינה אמיתית האם אנחנו מבינים את נלמד. זו התנסות בביקורת עצמית בונה. להורה יש תפקיד חשוב מיצוי הזדמנות הלמידה מההתנסות הזאת. הוא עצמו יצטרך ללמוד כיצד לתמוך בילדו בזמן כישלון, כיצד להדריך אותו בפיתרון מבלי לגלות לו את התשובה, כיצד לשאת את התסכול שלו עצמו כשילדו עדיין מתקשה למרות ההסברים שקיבל ועוד מגוון רחב של מיומנויות רגשיות חשובות שלא ניתן לרכוש אותן בהזדמנות אחרת.

שנית, לא ניתן להכיר את תהליך הלמידה מבלי להתנסות בו. למידה של תחום דעת איננה צפיה בסרט, בסדרה או מורה שמפטפט את עצמו לדעת. היא מתררחשת כאשר אנו נדרשים לעשות שימוש עצמאי במה לשמדנו. אנו מגלים את המקומות שלא הבנו כראוי. ולומדים מה נדרש מאיתנו כדי להבין טוב יותר. את סדר ההתרחשות הזה מפספסים כשאין שיעורי בית. בעבר, היו שיעורי מלאכה. תלמידים היו מתנסים בתהליך של יצירת חפץ. הם היו מכירים הכרות אינטימית את המאמץ והמשך הנדרשים מהם עד שיגיעו לתוצאה הסופית. הם למדו שזה לא מגיע ללא תהליך של עבודה המורכב משלבים. זהו תהליך הלמידה המתרחש בלמידה שניתנים בה שיעורי בית.

בצד השני של המשוואה נמצאים המורים. המורים נדרשים לבדוק את שיעורי הבית. לאורך כל שנות הלימוד של ילדי בבית הספר היסודי, אף פעם מורה לא לקח מחברת שלהם לבדיקה. ההתייחסות הבית ספרית לכך היתה מינורית לחלוטין. במקרים לא מעטים המורים "גילו" שלבן הצעיר שלי אין ממש מחברות בשום מקצוע. הם גילו את זה בסוף המחצית הראשונה של כיתה ו'. מעט מדי ומאוחר מדי. הכרתי את הפרקטיקה הרשלנית הזאת ולא הופתעתי.

מורים אינם נותנים כמעט שיעורי בית ולכן לא בודקים אותם. הם בקושי זוכרים שנתנו שיעורי בית. רבים מגדילים לעשות ומכריזים ששיעורי הבית הם מה שלא הספיקו התלמידים לסיים בכיתה. כלומר, מטלת הכיתה הופכת למטלת בית. ולמרות זאת גם אותה לא בודקים. בפעמים שבהן המטלה נבדקת, מתגלה שהתלמיד לא השלים אותה. מדוע עליו להשלים מטלה כשהסיכוי שיתגלה שלא סיים אותה אפסי?

במקרים הללו המחנכת וצוות בית הספר מבקשים את 'שיתוף הפעולה' של ההורים. הם מבקשים שההורים יוודאו שילדם מכין שיעורים. אחזור שוב. בית הספר מבקש שמטלת כיתה שלא הסתיימה תהפוך למטלת בית שההורים בודקים. מה לומד מכך התלמיד?

נאמר שלא סיימתם את המטלות שלכם ביום העבודה ויצאתם הביתה. האם הבוס שלכם מתקשר להוריכם ומבקש שידאגו לכך שתסיימו אותן בבית? מובן שלא. כך העולם לא מתנהל. כשבית הספר לא נותן שיעורי בית ולא מוודא את ביצועם בעמו, הוא לא מכשיר את הילד להתמודדות כבוגר עם העולם. הוא מכשיל אותו. הוא יוצר לו תמונת עולם מעוותת, שבה מכל דבר ניתן להתחמק. שהדרך הטובה ביותר להתמודד עם האחריות שלך היא להטיל אותה על מישהו אחר.

אני אומר להורים אל תשתפו פעולה. כל אחד צריך לעשות את העבודה שלו. אתם הורים, והורים מסייעים לילדים להתמודד עם המשימות שלהם על ידי תמיכה והכוונה. ההוראה, היא העבודה של המורה. הוא צריך לעשות אותה. שיעורי הבית ובדיקתם הם חלק מתהליך ההוראה. התלמיד יעשה את שיעורי הבית או ילמד לפנות לעזרה. שיתוף פעולה איננו זריקת אחראיות. שיתוף פעולה מכוון להשגת מטרה משותפת - הכנת התלמיד לחיים בוגרים. זריקת האחראיות בתום המשמרת, מלמדת את התלמיד שכך העולם 'באמת' מתנהל. כשתלמיד יטען שאינו מבין כי 'המורה לא הסביר טוב'. הוא לא מכיר בכך שנדרש תרגול על מנת 'להבין טוב'. הוא מיישם את מה שהוא כן למד - לזרוק אחראיות על המורה. להאשים את המורה שבמה שהוא עצמו לא ביצע.

שיעורי הבית חשובים לחיים. דווקא בגלל שזו משימה לא אהובה. זה מה שלומדים בבית הספר. לעשות דברים שלא אוהבים. בית הספר אמור לסייע לתלמידים לצלוח את השלב האינפנטילי בו 'עושים רק מה שאוהבים' או 'מה שמתחשק' ולפתח את היכולת להתמיד במשימות, להתמודד עם קשיים, לעשות משהו שאנחנו לא מוכשרים לו עדיין. ובעיקר ללמוד שלמידה כרוכה במאמץ והשקעה.