חינוך פיננסי מגיל צעיר: 2 הרגלים חיוביים – חלק ב'
בפוסט הקודם ראינו כי השימוש בכסף נושא מטענים רגשיים רבי משמעות. יש לכסף ערך הישרדותי. ערך שילדים ערים לו מגיל צעיר. מפאת ערכו ההישרדותי הכסף מהווה עבור המבוגר ביטוי ליכולתו להתמודד עם קשיים צפויים של הזנה ומקלט. מאידך, היכולת לעשות שימוש בכסף כדי להיות בעלים ולהפגין יכולת לשליטה בעולם מהווה עבור ילדים את המשמעות ההישרדותית של הכסף. כלומר, יש לי כסף זה אומר שאני יכול. הם תופסים את השימוש בכסף כיכולת לתפעל את העולם שסביבם. משום כך ההגבלה הכפויה בעצם החיסכון של הכסף מאיימת על תחושה זו.
לעומת החיסכון החסד הוא פעולה בעלת משמעות הפוכה. החסד והצדקה הניתנים הם ביטוי לתחושת הביטחון בשפע הקיים ברשותנו. זוהי גם הכרה בעובדה כי הבעלות על הרכוש היא ארעית בלבד ותלויה במידה רבה במזל. לכן הנתינה היא הדרך להכיר בכך כי תחושת הביטחון איננה מוחלטת. את הניואנס הזה של החסד קל יותר לילדים לקלוט. בעיקר שהוא מכיל איום. ההבנה כי אדם מסויים זקוק לחסד מבהירה להם כי כל אחד עשוי להימצא במצב זה. דווקא היכולת שלהם להזדהות עם מי שנמצא במחסור, מכניסה אותם לתחושה של מחסור. עבור ילדים מן הצדקה נעדרת תחושת הביטחון שבשפע. הם חווים בעיקר את האיום שבמחסור. בשל כך נראה אותם נצמדים לרכושם או לכספם ומסרבים לחלוק אותו. כאשר ילד מסרב לתת מכספו לצדקה אין זה אומר שתפיסתו אגואיסטית באון חריג. האיום הגלום במחסור הוא שדוחף אותו לשמור על כספו.
איך מחנכים לצדקה?
כמו בכל פעולה חינוכית עלינו לחזור אל הדוגמא האישית. עלינו לשים לב כיצד אנו נותנים צדקה. האם אנחנו תורמים על ידי מספר לחיצות על המחשב? האם כאשר נוקשים על דלתנו מתרימים אנו אומרים: "כבר תרמתי בעבודה!". ילד רואה את התנהגות הוריו ולומד ממעשיהם. תרומה במחשב או בעבודה אינה מאפשרת לו לראות את הוריו תורמים. הוא אינו חש את הביטחון שיש להם בכך שהם יכולים לחלוק את רכושם עם האחר. כך שתחושת הבטחון שבשפע היא חוויה שאיננו מכיר. כאשר אנחנו מסבירים לילד למי אנחנו תורמים ומראים לו כיצד זה נעשה הוא הופך שותף לתרומה. חשוב ואף רצוי לתת לילד לקחת חלק פעיל בנתינת הצדקה. החוויה המשותפת להורה ולילד של נתינת הצדקה מחזקת את הביטחון שההחלטה לוותר על חלק מהמשאבים היתה נכונה ובטוחה. היא מעצימה את תחושת הביטחון של הילד בעולם. ממצב נפשי של מחסור הוא עובר למצב נפשי של ביטחון בשפע.
