הא-ב של ההתנהגות האנושית חלק 3
כולם מכירים את המשפט: "נותנים לך קח, בועטים בך ברח." הוא מסווג אצלנו כחכמה עממית, מעין תבונת רחוב מעשית. סוג של עצה חינם המתאימה לכל מצב. הרי, בכל סיטואציה אפשר יהיה לזהות האם זה זמן לקחת או זמן לברוח. האם יש משהו שאנחנו יכולים להרוויח או משהו שאנחנו עומדים להפסיד.
הדיכוטומיה הזאת, מאפיינת באופן הבסיסי ביותר את ההתנהגות האנושית וככל הנראה התנהגות הישרדותית של מרבית האורגניזמים. מדעני ההתנהגות אכן, מחלקים את ההתנהגות האנושית ככזו המכוונת על ידי התיאבון (apetitive) או על ידי סלידה (aversion). אנו נעים לקראת דברים שמזינים ומספקים אותנו ונמנעים מדברים שמרתיעים אותנו.
למשל, אנחנו הולכים לעבודה כדי לקבל שכר. אנחנו מגיעים לארוחה כדי לאכול. אנחנו נרתעים ממגע באש או בחוטי חשמל חשופים. אם נתבונן היטב נראה שמרבית הזמן, אם לא כולו נוכל לסווג את ההתנהגות שלו כהתנהגות נמנעת או מתקדמת. האם אנחנו מתקדמים לקראת דבר מה שיזין אותנו או מתרחקים ממשהו שיפגע בנו או יגרום כאב.
זו ככל הנראה תובנה ארוכת שנים שלא החלה עם עם העניין במדעי ההתנהגות המודרניים. אפיקורוס העמיד במוקד המחשבה שלו את הכאב והעונג שמוטיבציות אנושיות. השאיפה האנושית היא להגביר את העונג ולצמצם את הכאב. עקרון זה מוכר גם כעקרון העונג הפרודייאני. אף שפרוייד שאל אותו ככל הנראה מהכלכלן הבריטי בנת'הם:
"Nature has placed mankind under the governance of two sovereign masters, pain and pleasure. It is for them alone to point out what we ought to do, as well as to determine what we shall do."
בנת'הם ניסח נהנתנות פסיכולוגית (psychological hedonism) כעקרון כלכלי שמניע את ההתנהגות האנושית . התרומה של פרוייד לכך היתה בהדגשה שהכאב והעונג הם פסיכולוגיים. לא רק חוויות הכאב והעונג הן פסיכולוגים אלא הגירויים שמעוררים את החוויות הללו יכולים להיות פסיכולוגיים. אכן מדעני ההתנהגות ניסחו זאת באופן דומה.
נניח שאנו מצפים לפגישה משפחתית מרובת משתתפים, בה נפגוש את המשפחה הרחבה. ברגע שהציפיה עולה בראשנו, אנו מתארים לעצמנו את מי נפגוש, מה הוא או היא או הם יגידו. מה אנחנו נגיד להם. אנחנו עשויים לחשוב מה הם ילבשו ומה אנחנו נלבש. כבר בראשנו מתנהלת סדרה של אירועים ותגובות. אלו התנהגויות פנימיות ויש להן תוצאות. אנחנו יכולים לחוש שמחה או חרדה, מתח או הקלה. כל האירועים הללו, יניבו גם הם התנהגות נוספת בתגובה. אם נחוש חרדה, אולי נמנע ממפגש עם אותו אדם, או אפילו נשקול שלא להגיע.
כלומר, אנחנו נגיב לאירועים פנימיים בדיוק כפי שנגיב לאירועים חיצוניים. אם הם מספקים נתקדם אליה ואם הם מכאיבים נתרחק מהם.
ננסה לשים לב ממה אנחנו נמנעים ולקראת מה אנחנו מתקדמים.
במאמר הבא ננסה לראות את הקשר בין שני הממדים הללו: התקדמות-המנעות ופנימי-חיצוני (עליו הרחבנו בפוסט הקודם)
