הא-ב של ההתנהגות האנושית חלק 2
סדרת ניסויים מרתקת בפסיכולוגיה חברתית הראתה כי ישנה טעות ייחוס בסיסית. טעות זאת מוכרת לרובנו מהיומיום. כאשר הילד שלנו מאחר או שוכח דברים הוא פשוט מפוזר ושכחן או אפילו עם בעיית קשב. לעומת זאת כאשר אנחנו שוכחים או מאחרים זה בגלל העומס שמופעל שיש עלינו. אם אנחנו קובעים עם חבר ומאחרים זה בגלל הפקקים ולא בגלל שלא הערכנו נכון את הזמן . כשהחבר מאחר הוא פשוט מאחר כרוני.
אחת הדרכים להבין את זה היא להתייחס להקשר של ההתנהגות. איחור שלנו נשפט בהתאם לנסיבות המוכרות לנו. כלומר, אנו מודעים למרחב של התנהגויות פנימיות – מצב הרוח שלנו, חוויית לחץ, עייפות וכו' – וחיצוניות פעולות שעשינו בדרכנו לפגישה דברים שקרו לנו בדרך. מרחב ההתנהגויות המוכר לנו יקבע האם האיחור הוא תאפיין אישי או תלוי נסיבות. כאשר החבר מאחר מרחב ההתנהגויות הפנימי והחיצוני שלו אינו מוכר לנו ומתרחש לרוב מחוץ לטווח המודעות שלנו. עם זאת, אנחנו שופטים את ההתנהגות שלנו אך ורק בהקשר של מרחב ההתנהגויות המוכר לנו – חוסר סבלנות, השפעה על תוכניות עתידיות בהמשך היום, זיכרון מפגישות קודמות איתו, מצב התנועה בכביש שאנחנו רואים וכו'.
מדע ההתנהגות מכנה זאת functional contextualism. כלומר, כל התנהגות נשפטת על סמך ההקשר שלה. ההקשר הוא זה שקובע את המשמעות של ההתנהגות. אותה התנהגות עצמה היא בעלת משמעות חיובית כאשר ההקשר הוא חיובי ואילו כאשר ההקשר הוא שלילי גם המשמעות של ההתנהגות משתנה.
רבים מאלו שהתראיינו למקומות עבודה שונים או מנהלי כוח אדם מכירים את התשובה השחוקה לשאלה: תן לי דוגמאות לתכונה חיובית ולתכונה שלילית שלך. התשובה הנפוצה היא: "אני פרפקציוניסט. זה יכול להיות גם שלילי וגם חיובי". התשובה הזאת היא אכן הגיונית כל זמן שלא מתייחסים אליה כתכונה אלא כהתנהגות. ברור שהקפדה על פרטים היא חיובית כאשר נדרש דיוק, אין דד ליין קרוב מדי וההתנהגות הדייקנית תלויה רק במי שדורש אותה. בהקשר שונה בו התנהגות דייקנית מכבידה על השותפים לביצוע המשימה, כאשר הדד ליין קרוב מדי, התנהגות זו תתפס כטרחנית ומייגעת.
הטיית הייחוס הבסיסית שהזכרנו קודם לכן מתייחסת לציר התייחסות נוסף. ייחוס פנימי לעומת ייחוס חיצוני. לכל אדם יש שתי נקודות ייחוס הנמצאות על רצף. הוא יכול להתיייחס לעצמו כנקודת ייחוס ואז הוא שופט את התנהגותו בהקשר של מטרותיו, ערכיו ואמונותיו. מאידך הוא יכול להתייחס לאני המתבונן שלו – ליכולת שלו להביט על מעשיו מבחוץ – ולשים לב לדרך שבה הוא התנהגותו מופיע בהקשר של התנהגויות אחרות שלו פנימיות (מחשבות, רגשות) או חיצוניות (פעולות קודמות שלו) או התנהגויות שחלו בסביבתו. ההבחנה בין שתי נקודות ייחוס אלו עשויה להיות קשה בתחילה. ננסה להדגים זאת באמצעות הדוגמא הבאה.
הבוס של דני העיר לו שהוא מאחר להגיש את הדוחות הנדרשים ממנו. דני משך בכתפיו ויצא מחדרו של הבוס. משיכת הכתפיים של דני יכולה לקבל משמעות מההקשר הפנימי של עצמו – הוא שואף לשמור על יחסי עבודה תקינים, וחשוב לו לשמור על מקום עבודתו ולכן לא הגיב בהתקפה מילולית למרות חוסר שביעות הרצון שלו. חוסר שביעות הרצון של דני היא התנהגות פנימית. מנקודת ייחוס חיצונית לעצמו כשדני מתבונן על הסיטואציה הוא מבין כי הביקורת של המנהל עוררה בו חוסר שביעות רצון ולכן הוא משך בכתפיו כדי לא להישאר עם התחושה הכבדה של הביקורת.
קחו לכם הזדמנות לנסות להבחין בין שתי נקודות הייחוס האלו: התבוננות מבחוץ עליכם ומנקודת המבט של העצמי. שימו לב להבדלים בין נקודות ההתיחסות השונות.
