מילים יפות ללא כיסוי – המילה בקצה החוויה

היכולת לשיים מאפשרת בראש ובראשונה תחושה של שיתוף ומובנות. כאשר מילה מתייחסת לעצם מוחשי, היא חוסכת את התיאור שלו והופכת ומקפלת בתוכה את מלוא משמעויותיו. דבר דומה קורה כאשר שם העצם אינו מוחשי. מתן שם חוסך את הצורך לתאר מחדש מהו הדבר המופשט אליו מתייחסים. כך למשל, כאשר אנחנו אומרים פטיש ברור לנו שזה כלי עבודה שאיתו מכים על מסמרים כדי לחבר קרשים או כדי להלום בחפצים אחרים. את הפטיש ניתן להניח בצד כשמסיימים לעבוד איתו. גם המילה פחד מקפלת בתוכה את בתחושה הגופנית והעמדה ההתנהגותית והקוגניטיבית ביחס למושא הפחד. ברור לנו שהפחד מתאר חשש ממושא הפחד, מהשלכות המגע איתו ומלווה בתחושת מתח גופנית ותסריטי אימה ביחס לאפשרות המפגש עם מושא הפחד. אך בשונה מן הפטיש, את הפחד לא ניתן להניח בצד.

היתרונות של היכולת לכנות בשם עצמים מוחשיים ומופשטים ברורים מאד. כפי שנאמר, הם מאפשרים דיבור תמציתי. הם גם נותנים תחושה של מובנות ויוצרים את האשליה שאנו מתייחסים אל אותו הדבר. אולם, ברוב המקרים שם עצם לא מוחשי מתייחס לחוויה הסובייקטיבית. החוויה הזאת אינה זהה אצל בני השיח. היא עשויה להיות דומה. הפחד שלי שונה מהפחד של בן שיחי.

עד כאן נדמה שהדברים מוכרים. מגבלות השפה מוכרות היטב למי שעוסק במקצועות הטיפול. היכולת לתאר כאב, למשל, אינה מצליחה להעביר את מלוא המשמעויות של הכאב האישי. כך שנוצר פער בין מה שהמטופל חווה ומנסה להסביר לבין מה שמטפל מבין. מטפל לא יכול להבין באופן מלא את הכאב של המטופל. כאב , בדיוק כמו פחד, הוא מוחשי ומתקיים בהוויה ובתודעה של האדם. אך הוא מוחשי דיו כי לאחוז בו כמו

בפטיש.

אלא שגם הידיעה הזאת, אין בה כדי למנוע מאנשי הטיפול ליפול במלכודת השפה. ניקח למשל את הפחד ממילים ארוכות – Hippopotomonstrosesquippedaliophobia. היפופוטו-מונסטראוס-קויפידליאו-פוביה. נסו לדמיין כרגע את הסיטואציה הבאה:

מטופל יושב מול המטפל שלו בחשש ואומר שיש לו מן פחד מוזר. הוא מהוסס ומספר שזה מביך אותו לומר את זה. בכל זאת הוא מעז ואומר שבכל פעם שהוא מבועת מהאפשרות שיצטרך להגות בקול רב מילים ארוכות. המטפל מזהה מייד כי מדובר בחרדה חברתית. אולם, כדי להראות למטופל שהוא מבין אותו במדוייק, הוא שולף את שם הפוביה – היפופוטו-מונסטראוס-קויפידליאו-פוביה.

כמה אירוניה גלומה בסיטוציה הזאת. המילה מייצרת את החוויה אותה היא מייצגת. המטפל הרגיש שלנו שם לב באיחור קל לאירוניה הזאת. לכן, הוא מאמץ את הגישה של ספרי הארי פוטר וממהר לתקן ולהסביר על ה"פוביה שאין לומר את שמה". בכך הוא נמנע לרגע מרגעי מבוכה נוספים.

היפופוטו-מונסטראוס-קויפידליאו-פוביה היא מקרה קצה של חוסר האונים של השפה. שימוש במילה המדוייקת מתארת עצם מופשט – חוויה – במדויק ואמורה ליצור ת

חושה של מובנות ואולי אף אפשרות להתייחס אליה. אך התוצאה היא הפוכה. במקום מובנות מתקבלת מבוכה נוספת. בניסיון להימנע מהמבוכה, היא הופכת ל"פוביה שאין לומר את שמה" ובכך רמת המובנות של הדיבור פוחתת. החוויה עצמה אינה מדוברת. קשה להיחלץ מחוסר האונים של השפה. מעגלי חוסר אונים כאלו מתוארים בספר "שינוי" של ואצלאוויק, ויקלנד ופיש

(1979). הם מביאים קואן זן המספר על מורה זן שמראה לתלמידים שלו מקל ואומר: "אם תקראו לזה מקל, אתם מאשרים; אם תקראו לזה לא-מקל אתם שוללים. מעבר לאישור ולשלילה, איך תקראו לזה?".

ההבנה שהמילה עצמה, בייחוד כשהיא משמשת כשם עצם (אך גם כשם תואר) אין בה כדי להכיל את החוויה האנושית, עשויה לחלץ אותנו מחוסר האונים של השפה. היא מכוונת לוויתור מסוים על הציפיה להיות מובן באמצעיות מילים. במקום להישען על המילים כדי לתאר את החויה אפשר למצוא אפיקים שונים לתקשורת והבנה. למשל, דימויים ויזואליים או צליליים.

ההישענות על מילים כדי לתאר חוויה היא עדיין הכרח. גם דימוי ויזואלי או צלילי יתואר באמצעות שפה. אולם, כמטפורה, הדימוי כבר מכיל את ההתפכחות מאשליית המובנות באמצעות שפה. המטפורה אינה זהה לחוויה. היא לא מתארת אותה במדוייק. כך שהציפיה להיות מובן באמצעותה קטנה. אך, באופן פרדוקסלי תחושת המונות גדלה.

ניתן למקם את המטפורה כמילה שבקצה החוויה. המילה אינה מייצגת את הדבר כפי שהוא אלא את קיומו כחוויה סובייקטיבית. במילים אחרות, כשמטופל אומר "כואב לי" הוא מדבר על חווית כאב שמובנת רק לו. אני, כמטפל נמצא בקצה שמקבל את המילה ויודע שהמילה "כואב" לא מתארת את החו

ויה שלו. היא מייצגת את המסר שלו אלי – יש לי חוויה פיזית/מנטלית של סבל. כדי שהמטופל ואני נוכל להיות שותפים (חלקית) בחוויה. אוכל הזמין אותו לתת דימוי או לאפשר לי לצפות בהשפעה של הכאב על התגובות הגופניות שלו (באמצעות הדמיה). תפקיד המילה הוא לעורר את הקרנות שלי לחויה. המילה בקצה החויה היאא כמו עטיפה של מתנה. העטיפה מזמינה סקרנות היא לא מתארת מה שנמצא מתחתיה.

באופן פרקטי, אני מציע למטופלים שימוש בכלי הקשה שונים, אמצעים פלסטיים כמו ציור, שימוש בעצמים בעלי איכויות שונות (של טקסטורה, חומר, צבע, גודל) כדי לתאר את החוויה שלהם. אחד האופנים החביבים עלי ביותר הוא השימוש בהדמיה של מכשיר הביופידבק. המכשיר מתאר את ההתרחשות הגופנית (מידת הזעה, קצב לב, קצב נשימה, מתח השרירים, טמפרטורת הגוף, פעילות EEG) בעת חוויה של כאב או רגש. הייצוג על מסך המחשב הוא גרפי. הוא לא מתיימר לתת הגדרה מדוייקת, אלא להפנות את המבט אליו. כל מילה שמתייחסת למה שמציג המחשב רחוקה דיה מכדי לטעת אשליה של הגדרה, ומאידך קרובה דיה כדי לתאר את מה ש'עבר' על המטופל ברגעחם אלה. המילים נשארות בקצה החוויה .